כבר חמש שנים שמנגו,
הפרי הדחוס ביותר בעסיס של קיץ, ועליצות כתומה, והזיות על מחרוזות הוואי, ושמחת חיים מופרזת, וטרופיות ישירה ונטולת איפוק –
עושה לי לבכות.
כי כשהאבא שכל כך אהבתי,
ושכל כך ראה אותי,
אולי היחיד שראה דרכי,
עזב את העולם הזה –
לא הצלחתי לנשום.
או לישון.
או לאכול.
חוץ ממנגו – הדבר היחיד שנשאר במקרר המתרוקן לקראת המעבר אל הלא נודע.
אז חייתי על מנגו.
רק על מנגו, שהפך את הדם בעורקים שלי לתרכיז מבושם של צער סמיך, כבד, נעול ופסקני.
כי כשהאבא הזה נגמר לי –
הייתי כבר על ארגזים, בלי לדעת לאן, בדירה שהיתה לי בית ואור ומסתור במשך עשור,
בעיר שנגמרה לי ברגע ואמרה לי – ״זו לא את, זו אני״.
לפני חמש שנים,
נשרה ממני הקליפה הדקיקה שהיתה או לא היתה,
ומאז –
השמש, האנשים, הכוונות, הרעשים…
הכל מותיר בעור שלי כוויות.
ואני שוב מחפשת בית.
ואני קצת יותר עייפה.
והרבה יותר יודעת.
ויותר מדי מודעת.
ומרגישה בת 100 מרוב קיץ וגעגוע.
וזוכרת משפט אחד מסויים של האבא הזה, כולל הקול והאינטונציה והגוון והרעם והסדקים המוסווים והחום הגדול והדאגה המופרזת.
והמשפט הזה רודף אותי בכל יקיצה ולפני כל הרדמות, ומהדק סביבי היטב היטב את הקצוות הדוקרניים של החסר ושל ההיעדרות.
ויש לי מנגו במקרר.
כמו בכל קיץ.
והוא יפה כמו ביצת דינוזאור שהשתזפה באור שקיעה אדומה.
ואין לו מושג – למנגו המסותת והמלוטש הזה – שמשקלו, כשהוא מונח בכף ידי, שווה למשקל הלב.
וכמוהו – גם הוא יכול להישמט מכף ידי בכל רגע נתון.